כלות קטנות

מאיה לוי
17-11-14

"איזה אב לא חולם להשתתף בחתונת בתו? ג'וני וולס ממדינת מיזורי סובל זה חמש שנים ממחלת ריאות חסימתית כרונית והרופאים לא נותנים לו סיכוי לשרוד עוד זמן רב. אז הוא רגע לפני מותו הוא החליט להגשים חלום ולראות את בתו בת ה-10 נישאת." – במילים אלו פתחו כתבי Ynet כתבה על אב גוסס ועל בתו בת העשר שזייפה טקס חתונה בשביל להגשים את שאיפתו על ערש דווי. חמוד? מרגש? לא בעיניי.

אני רוצה שתדמיינה לרגע את הסיטואציה (שחס וכרפס, טפו טפו טפו, דפיקה על עץ ושאר אמונות טפלות לא תקרה לאף אחת ואחד מאיתנו כמתואר):
אתן ילדות, נערות ו/או נשים, עם שאיפות וחלומות משלכן, כמו בני אדם רבים בעולמנו הקט. אביכן סובל ממחלה כרונית בדרכי הנשימה, שהרופאים מנבאים שתביא עליו את קצו בקרוב, ומשאלתו האחרונה מכן – השאיפה הכי גדולה שיש לו לגביכן – היא לא אחרת מלראות אתכן מתחתנות. לצורך העניין, הוא רוצה שתזייפנה עימו טקס חתונה – עם כל הדברים הדרושים לכך, בבית החולים. מה אתן הייתן עושות? והאם לדעתכן השאיפה שלו היתה משתנה אם הייתן ילד, נער או גבר?

נאקאול, בתו בת העשר של וולס, הסכימה לבקשתו האחרונה של אביה. אותה "כלה" עשתה זאת בתום לב, כמובן, מבלי לדעת שהרעיון בו אביה מחזיק בקנאות עד כדי-כך שזהו חלומו האחרון, הוא בעצם תערובת של הטרונורמטיביות, פטריארכיה, החפצה, ושאר דברים שהם לא פמיניזם – שבפירוש ישפיעו עליה בעתיד הרחוק.

אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות, אבל למיטב ידיעתי, האירועים אותם אנו חווות בילדותנו מלווים אותנו ומשפיעים על מי שאנחנו לאורך כל חיינו הבוגרים, במודע או שלא במודע – וגם גיל עשר, בפעם האחרונה שבדקתי, הוא חלק מהילדות (ואני מקווה שהבדיקות שערכתי לא הטעו אותי). דבר כזה אף פעם לא קרה לי, אבל אני מניחה שכשאדם ניצב על יד מיטת חוליו של אדם כלשהו ואותו אדם גוסס מבקש ממנו משהו עליו הוא מכריז כעל בקשתו האחרונה – הגדולה בשאיפותיו, משאלה שהוא רוצה שאותו אדם יגשים למענו – המשאלה הזו "תרדוף" את אותו אדם לאורך שארית חייו, לטוב ולרע. אני אניח באלגנטיות שהעניין מתעצם פי כמה וכמה כשילד נושא את בקשתו של המת על כתפיו – העניין עשוי להפוך למושא חייו, והמת בעצם חרץ את דינו.

כן, העניין אולי נעשה בתום לב ומרצון טוב לשמח אדם שעומד למות. אני אפילו די בטוחה שזה מה שקרה שם. אבל אף אחד לא עצר לחשוב על עתידה של הילדה – ולו לרגע אחד? היא יכולה לחלום על כל האפשרויות הפתוחות בפניה ולעבוד קשה כדי להגשים את חלומה: החל ממוכרת ספרים בחנות קטנה ואנונימית וכלה בזוכת פרס נובל כלשהו, בעלת שם עולמי בתחומה. אבל בנוסף לחלק שלה בירושה, אביה המת הוריש לה גם את חלומו עליה: להשיג בן זוג. להתחתן. להיות אישה מוצלחת (לכו תגדירו אישה מוצלחת. נראה אתכם). להקים משפחה. איזה מין מסר מועבר לילדים ולאנשים בכלל בקביעה שה"חתונה" הזו היתה אירוע חמוד ומרגש? שחתונה זה דבר חשוב להפליא בחיים ואסור לוותר על כך למרות שזה עשוי לא לגרום לכן אושר? שאסור להישאר רווקות למרות שיש לכן אופי מדהים ו/או קריירה מוצלחת ו/או תואר או שניים ששווה להתגאות בהם ואתן בסך-הכל שמחות בחלקכן?

אני מכבדת ומעריכה ואוהבת את ההורים שלי בכל ליבי, אבל אם חתונה תהיה המשאלה שהם יורישו לי או לאחי בלכתם (וחזרנו לאמונות הטפלות), אני ארגיש קצת פגועה – למה הם לא יכולים להתגאות במי שאנחנו כמו שאנחנו? למה הם לא יכולים לבקש מאיתנו משהו אחר? למה חתונה היא הדבר שהם הכי רוצים מאיתנו? חתונה לא תהיה ההישג הכי חשוב בחיי, ויש להניח שגם לא בחיי אחי (שאני כמעט בטוחה שביום מן הימים יצליח במשהו אופן מעורר קנאה), וכי אני לא רוצה שדבר כזה ירדוף אף אחד מאיתנו בבואנו לקחת החלטות חשובות והגיוניות שיובילו אותנו להישגים החשובים שלנו שאינם חתונה(שהיא מאורע חשוב, אך בהחלט לא הכרחי אם איננו רוצים בכך, ואני לא חושבת שצריך להתייחס לבן זוג כהישג בחיים – כי דבר כזה ימעיט בערכו של האדם שאני אהיה בזוגיות איתו [הטרוסקסואלית סיסג'נדרית ומודה באשמה]).

ואולי אני טועה וסתם בזבזתי אנרגיה ומשאבי טבע יקרים בכתיבת הפוסט הזה, אבל אני לא יודעת מה אתכן – אותי זה די מדכא לראות אב שהשאיפה הכי גדולה שלו לבתו בת העשר היא לראות אותה בשמלת כלה.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר