גבריות מזרחית משוחררת: גברים וגבריות בסרטיו של הבמאי ימין מסיקה

נטלי ברוך
22-11-14

אחד מהזיכרונות המוקדמים שלי הקשורים לסרטי הבמאי ימין מסיקה התרחש לפני כשמונה שנים. ביליתי במסיבה במרכז תל אביב בביתה של מכרה. במהלך המסיבה אותה מכרה הקרינה בחדרה סרט וידאו, לקול צהלולים וצחוקם של המשתתפים והמשתתפות. היה זה אחד מסרטיו של הבמאי ימין מסיקה בכיכובו של הזמר-שחקן אבי ביטר. אני שעמדתי נבוכה, נוכחת כיצד מוגחכים אחיי ואחיותיי המזרחים ההופכים לחוכא ואיטלולא בידי אחרים, החרשתי.

במהלך השנים שחלפו מאז שוחחתי עם רבים ורבות אודות הסרטים הללו. יש מי שלועגים ותופסים אותם כז'אנר קולנועי נחות ויש הרואים בהם מקור הזדהות ונחמה, שפה ומבע קולנועי אשר מוכרים בבתים רבים וככאלה החותרים תחת הקולנוע המיינסטרימי ההגמוני. מבט מעמיק בסרטים מגלה עולם עשיר הכולל זהויות גברויות מרובות, תכנים מעצימים ותודעה מזרחית בועטת.

ימין מסיקה, מביים את סרטיו מאז 1994 ועם השנים חבר אליו שותפו ירמי קדושי. הוא ביים עד כה עשרה סרטים עלילתיים באורך מלא וארבעה סרטים דוקומנטריים. הסרטים העלילתיים מתאפיינים בדמויות של נשים וגברים מזרחיים החיים בתנאי עוני ודלות, נאבקים בקשיים וחיים חיי פשטות. העלילה מתמקדת לרוב בסיפור אהבה המחייב עימות מול גופים מוסדיים, מול משפחת האהוב/ה ומול האנשים הסובבים אותם. במרכז הסרט מוצבת דמות של גבר מזרחי שחקן-זמר. הסרטים השזורים בשירי אהבה ודיכאון מתכתבים עם ז'אנרים של סרטים הודיים, מצריים, טורקיים, איראנים, מלודרמות העוסקות בסיפורי אהבה, פשע ומשפחות מתפרקות.

הסרטים, שברובם משחקות דמויות שאינן מוכרות, משדרים אותנטיות וריאליזם. הם מזכירים את הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי, וז'אנר הבלאקספלויטיישן (Blaxploitation) של שנות ה – 70 – סרטים דלי תקציב, משופעים באקשן ואלימות, שהתמקדו בדמויות של שחורים הנלחמים בממסד הלבן ובאחיהם השחורים הנוהים אחר בצע הכסף והלובן.

לצורך הדיון, אתמקד בשלושה מסרטיו של הבמאי ימין מסיקה: מבט כואב (1994), צעדים נואשים (2000) ו-הגורל שלי (2002).

הגברים המזרחיים בני המעמד הנמוך, בסרטים אלו חותרים תחת הגבריות המצ'ואיסטית ומציעים גבריות שונה, גבריות חדשה. הם מסרבים לציית לתכתיבי הדימוי הגופני הציוני-הגמוני ומבקשים הגדרה מחדש של גבריות. הסרטים עתירי רגשות והבעת מנעד רגשות רחב. לא דבר של מה בכך בכל הקשור לגברים, שמובנים חברתית בדרך הכופה עליהם להימנע מהפגנת רגשות. קשת הרגשות שהגברים הללו מפגינים מנפצים את הדימוי של הגבר המזרחי המאצ'ו שהיה נפוץ כל כך בסרטי ה'בורקס' בשנות השבעים-שמונים.

אדגים זאת דרך סיקוונסים שונים. ב- 'מבט כואב', הסרט המצליח ביותר של מסיקה, שסחף אחריו קהל רב, מסופר על קורותיהם של שני אחים, מיכה ומשה (משה כהן וירמי קדושי המצוינים), יתומים מאב שהתאבד עקב חובות והימורים, חיים בשולי החברה, במציאות חיים קשה. בסיקוונס שבו משה מגיע לפגישה עם טופז (אילנית רחמתי) אהובתו במלון הילטון ופוגש אותה חבוקה עם אחיו, מיכה בפתח המלון. משה חש פגוע מבגידת שניהם מביע במימקת פניו תדהמה, ייאוש ומצוקה ודמעות זולגות בפניו והוא בוכה. הוא שר ומילות השיר מביעות רגש וכנות של גבר במצוקה רגשית. הבכי, היוצא ממעמקי הלב וזועק לשמיים, נראותו והבאתו למסך בהיפוך מגדרי, שהלא מורגלים/ות אנו לבכיין של נשים, בכי שאינו בשל מות חבר קרוב בקרב גורם להזדהות של הצופים/ות וללגיטימציה לרגשנות גברית.

ב'הגורל שלי', הטוב בסרטיו של אבי ביטר, מסופר של שני בני דודים: אבי ומיכה (אבי ביטר וירמי קדושי), המתגוררים במושב ונוסעים לתל אביב לצרכי עבודה ומציאתה של שרית (ענת ניסים), חברתו בעבר של אבי. הם מתמודדים עם התמכרותו לקלפים של אביו של מיכה והסתבכותו עם פושעים ומול משפחתו של אבי המעוניינת שיינשא לבת המושב. בסיקוונס שבו אבי ושרית נפגשים מחוץ למועדון בו עובדת שרית כחשפנית לאחר שנקלעה לקשיים כלכליים, אבי פונה ומתוודה על אהבתו אליה ושרית מבקשת ממנו שיניח לה וכי אינה רוצה לפגוע בו (היא מנסה דרך ניתוק הקשר ביניהם להציל אותו מידי הפושעים איתם הסתבכה) ועוזבת מלווה בחברה.

לגיטימציה לרגשנות גברית. מתוך הסרט "צעדים נואשים"

אבי שצופה בה מתרחקת מהלך בחושך בחוץ ובוכה. המצלמה בזווית נמוכה מתחת למושא המצולם בכוונה להדגיש אותו, להאדיר אותו ולהעניק לו עצמה וכוח, לעשות עימו חסד עקב מצבו הרגשי הקשה. צילום זה חותר תחת זווית צילום זו המתכתבת עם הז'אנר הלאומי הרואי בו צילמו החלוצים בזווית נמוכה בדרך שהדירה אותם וציינה את עליונותם בנרטיב הציוני. בתהליך מתוחכם, מסיקה דוחס את הגיבור שלו בדרך חשוכה, בשעת לילה, באזור מפוקפק. הגיבור מהלך בוכה, דמעות זולגות על לחייו ומצוי במרכז הפריים, בין חומה משמאלו וגדר מימינו.

הבעת רגשות ורגשנות בסרטיהם של מסיקה וקדושי מפנה עורף לדרישה להביע כוח ועוצמה המיוחסים לגברים וגבריות. הצורך שלהם ביד מלטפת ולב אוהב וכן והדרישה לשיום (naming) הרגשות הם בבחינת מורה נבוכים עבור קהל הצופים הגברי שלהם.

הדגמים של גופניות מזרחית בסרטים אלו, הנעים ברובם מגוף כחוש, גוף קשיש, גוף לא בריא, פנים לא מגולחות, לא נאות ועד משקל עודף הרחוקים מדמות הצבר יפה הבלורית והתואר ועד מצליחני ההיי טק העכשוויים מעידים על אקט פוליטי חתרני המנטרל גברים מזרחים מגבריותם ומחליש את הדימוי הציבורי של גברים מזרחים בישראל כהיפר גבריים. מסיקה וקדושי מניחים לצופים הגברים לנוח בכורסה הנוחה ולהרגיש משוחררים, שמחים וטובי לב, פטורים מרגשות אשם שאינם חטובים, גבוהים וחתיכים. השימוש באיקונוגרפיה ערבית-מזרח תיכונית בוודאי לא עמדה בראש מעייניהם של הוגי הציונות. גופם הלא "תקין", שאינו "נכון" מפר את הסדר החברתי. מיקומם בנוף שהינו החצר האחורית של מדינת ישראל בין מועדוני חשפנות וזנות, שכונות מצוקה ותחנה מרכזית ישנה מקביל למראם החיצוני.

גבריות חדשה? תמיר גל וקובי פרץ

האחווה והרעות, הבונדינג הגברי בסרטים הללו מעידים אף הם על גבריות חדשה. אם הכתיבה התיאורטית מספרת לנו כי גברים מקיימים ביניהם חברויות סביב תחביבים משותפים, קריירה, ספורט ופעילות ציבורית החברות הגברית בסרטים אלו, הכוללת מגורים משותפים, חיבוקים, נשיקות ונגיעות יכולה להיקרא באופן חתרני כאתר הומו-ארוטי. פחד מהומוסקסואליות נחשב כבלם לחברות בין גברים אולם אצל מסיקה הבלם הזה פשוט לא קיים. חברות זו הופכת לעיתים ליריבות עקב אי הבנה או בשל מיקומם בתחתית הסולם החברתי המאפשר מניפולציה ורצון להרע.

נקודה אחרונה בה אעסוק בפוסט זה היא ביטויי אהבה ויחס לנשים כביטוי לגבריות אחרת. יחס זה דו משמעי. הגברים בסרטים הללו תרים אחר אהבה אך בד בבד הם נושאים עימם פנטזיית הצלת כלפי נשים הידועה כפנטזיה מצ'ואיסטית מוכרת עוד מסיפורי אגדות, אבירים ונסיכות. המיניות של הגברים מקושרת עם אהבה ורצון להקים משפחה. ב'צעדים נואשים' מסופר על עמי (תמיר גל), הנתון בקשיים כלכליים, ומאוהב בתמי (עינב כהן) שאביה מובטל. עמי נוסע לדודו באמריקה על מנת שזה יסייע לו כלכלית ובינתיים אביה של תמי מתאבד והיא נאנסת. עמי שאוהב את תמי מצהיר על אהבתו אליה ומסכים "לחכות לה" עד החתונה. הוא אינו חושש מאינטימיות ובשום שלב לא מתורגמת הקרבה הרגשית לאפיק המיני כפי שהיה מצופה מגבר אחר. גם מרקו המאוהב בגלינה (אנסטסיה קובלנקו), אישה הנסחרת למטרות זנות, מתוודה על אהבתו אליה, ממאן לקבל את התכתיבים הפטריארכאליים ובוחר לקשור את חייו עימה על אף עיסוקה.

הייצוג של גבריות מזרחית ממעמד נמוך בסרטים הללו חושפים בפנינו יוצרים הנעים כמו להטוטנים מגבריות מצ'ואיסטית לגבריות חדשה. הם אינם מהססים לתחוב אצבע חומה לתוך המורסות המזוהמות של החברה הישראלית. הם אמנים בעלי קול ייחודי הקוראים לסדר מחודש, כזה הטומן בחובו מלכודת כזו החושפת סטראוטיפים כלפי מזרחים יחד עם גילויים חדשים של גבריות אחרת.

נטלי ברוך היא פעילה פמיניסטית ופמיניסטית פעילה. מסטרנטית במסלול ללימודי גבריות, התכנית למגדר, אוניברסיטת בר אילן. כותבת על גברים וגבריות מנקודת מבט פמיניסטית.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר