אמא פוסטמודרנית

מיכל ליבר-רונן
22-11-14

ביקורת על ההצגה "אמא מאוהבת"

המיתוס סביב התפקיד האמהי, שהיה בנוי מאז ומתמיד למסירות והענקה ללא גבול, גם על חשבון הצרכים האישיים של הנשים, עבר תהפוכות בעיקר בשני העשורים האחרונים. החוקרת סילביה פוגל- ביז'אווימצאה כי השינויים הכלכליים, הטכנולוגיים והמדעיים הם שתרמו לאיבוד מרכזיותה של המשפחה ולשינוי מושג האמהות. השלכות השינויים הכלכליים כללו את יציאת האישה לשוק העבודה והפיכתה לדמות עצמאית ושוות ערך לגבר; והשלכות השינויים הטכנולוגים גרמו לחוסר הבלעדיות בקרב השירותים הביתיים, כמו הכנת אוכל, כביסה ואחזקת בית, שבעבר נעשו רק בספירה הביתית. עם זאת, בחברה הישראלית, המשפחתיות מרכזית בחיי הפרט והכלל. לכן האישה מוגדרת קודם כל כרעיה ואם, הממלאת אחר חובותיה המשפחתיות ולאחר מכן חובות אחרות.

בדילמה זו עוסקת ההצגה "אמא מאוהבת", פרי עטה של המחזאית גורן אגמון ("מכתב לנועה", "עלמה ורות"). ההצגה דנה בחיים של האישה המודרנית של היום, בעידן הפוסט מודרני, אשר נקרעת בין הקריירה התובענית, המסירות לילדים והרצון לחום ואהבה בקשר זוגי. וכפי שניסח זאת אונורה דה בלזאק, "…האם נשיות אמורה להיות שקולה לאמהות? היכן מסתיימת האמא ומתחילה האישה עצמה? ומהו גבול הנתינה שעל האמא לתת לילדיה?..".

עלילת המחזה מציגה את מיכל, עו"ד קרייריסטית מצליחה וגרושה שפתחה פרק ב' בחייה, כאשר שני ילדיה נמצאים בארגנטינה, עם אביהם. בן זוגה החדש הוא וטרינר בשם מתי, הלוחם למען זכויות בעלי חיים ומנסה להכנס לכנסת. אורח חייהם הצמחוני והירוק מקבל תפנית כאשר אחד משני ילדיה, עומר, שב מטיול אחרי צבא שערך אצל אביו בארגנטינה. עומר שהביא לביקור את חברתו הארגנטינאית, בא בבקשה מוזרה – הוא מעונין שמיכל תשקיע בהר בפנמה. בקשתו מקבלת חיזוק מהוריה של מיכל, סבו וסבתו שמעוניינים שישאר בארץ. מיכל מחליטה לסרב, וכשעומר וחברתו מקבלים את התשובה, הם עושים כל שביכולתם על מנת לשבש את חייהם של מיכל ומתי. עד שבסופו של דבר מיכל צריכה להכריע בין בנה (אמהותה) לבן זוגה (נשיותה), החלטה לא פשוטה בכלל.

המחזאית גורן אגמון בדרך כלל לא מכזיבה. שני המחזות הקודמים שלה, "עלמה ורות" ו"קפה ערבה" הדרמטיים העידו על כשרון כתיבה ועלילה מעניינת. מחזה זה, שבניגוד להם, מכיל בנוסף לדרמה גם הומור, תורם לתחושת סתמיות ומסחריות.

העלילה זורמת באופן דינאמי וישנם קטעים הומוריסטים משעשעים אך היא לא סוחפת ומאוד בנאלית. גם בימויו הרגיש של גלעד קמחי לא תורם למחזה למעוף. הנושא המרכזי, שהוא הדיון בנושא הבחירות של מיכל בפרט ושל כל הנשים בפרט אינו מקבל מספיק נפח ובמקומו באות לידי ביטוי בדיחות קרש על המנטליות הארגנטינאית (חום הרגשי ואכילת בשר) שתורמות לשטחיות ההצגה, "אם הסטייק פשע, זהו הפשע המושלם". גם דמותה של גבריאל, החברה הארגנטינאית של עומר אינה תורמת דבר לעלילה, פרט לצחקוקים על המבטא ולגניחותיה הרמות בזמן קיום יחסי מין.

החלק המרכזי בהצגה הוא ללא ספק השחקנים, וחלק זה היה מצויין. אסי לוי שגילמה את התפקיד הראשי, מיכל, שהצליחה לרגש; דודו בן-זאב, שגילם את בן זוגה, מתי היה חביב; אילן דר ומרים זוהר שגילמו את הוריה של מיכל, במשחק משעשע ופולני; ענת מגן-שבו שגילמה את הדמות של גבריאל הייתה גרוטסקית וקריקטורית אך אמינה כארגנטינאית ואילו עידו ברטל, שגילם את עומר, בנה של מיכל, מסתמן כליהוק מפתיע ומבטיח.

הבחירה של אמיר לקנר בשיר "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שהתנגן בפתיחה ולאורך ההצגה הייתה נבונה ויחד עם התאורה של רוני כהן תרמו לשינויים הדינאמיים שהתחוללו בהצגה. לעומת זאת, התפאורה של ערן עצמון עשתה שימוש מקסימאלי בחלל, אך לא כל כך ברור לי הקשר בין הכסאות הלבנים לשולחן האוכל החום. אולי אני קטנונית, אבל זה די צרם בעיניים.

"אמא מאוהבת", מאת: גורן אגמון, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין.

מיכל ליבר- רונן היא כתבת התרבות של עיתון האינטרנט של אוניברסיטת בר אילן.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר