רגע

מיכל סטולר
22-11-14

"רגע", לחשתי, שפתיי כמעט אינן נעות. האם שמעת אותי?

"רגע", אני מנסה שוב. הפעם שמעת. עצרת והתבוננת בי. מופתעת. רגליי כרוכות סביב מותניך, על צווארך שבילים מפותלים ששרטטה לשוני עד לאוזנך ותנוכה המאדים מנשיכותיי. אך כעת עיניי חצי עצומות, חוששת להביט בפנייך. מתביישת. את מתעשתת. מבט הפליאה הופך לרוך. זרם חום לוטף, קולח מבין עינייך. לו רק הייתי מעזה לפקוח להביט בהן.

"רגע", אני אומרת שוב. עיניי עצומות חזק. נאחזת במלה הבודדת, שלא תישמט מבין ידיי ההתנגדות החשובה הזו, המחזיקה אותי מלהרגיש מחוללת.

"כמה זמן שתרצי", את עונה. אני מעזה להציץ ונסגרת שוב, אך הפעם בהדיקות פחותה.

"אני צריכה שנדבר לפני", אני מנסה להסביר. בקולי הרועד נותנת לך הצצה נוספת אל הגועש בתוכי.

את מבינה? זה יכול לבלבל. כי אני הרי התחלתי איתך, לא? אני שהבטתי בך בעיניים יוקדות להט ובקול בוטח אמרתי שאשמח אם תבואי למיטתי הלילה, אני ששלחתי ציפורנים משויפות בקפידה במורד עורפך והקשבתי לנשימותיך משתנות.

את מבינה? לפעמים זה מה שקורה. אולי זה טריגר. אולי הפחד מהטריגר שיכול יבוא בהמשך. את צריכה להבין, לדעת שאני יכולה להיעלם, להחליק מבין זרועותיך. תחשבי שאת מחזיקה בי ולפתע תמצאיני מכווצת במבט חלול. זה קורה. זה קורה פעמים רבות משאני רוצה להודות. את צריכה לדעת. אני צריכה לדעת שלא תיבהלי, שאת מוכנה לאהוב אותי גם כשאני מתנתקת, שתדעי מה לעשות, שתזכרי אותי מינית כפי שקיבלתי את פניך בתחילת הערב. פתחתי את הדלת בעמידה מדויקת. בשמלה שחורה עם מחשוף שמשגע אותך, שוליה חושפים פס תחרה שחור על ירכי כשאני מתיישבת. לובשת את המיניות שלי בגאווה. תזכרי שזה בדיוק מה שרציתי.

תזכרי את זה. גם אם אפחד. גם אם הגניחות שלי יהיו לי חזקות מדי. גם אם גופי ירעד מעונג ואבהל מעוצמתו. גם אם ידך בתוכי תזכיר לי דברים שרציתי לשכוח.

זה כל מה שאני צריכה כדי לחזור משם. שתאהבי אותי ותזכרי שאני בעצם פה. זה פשוט, מחוות קטנות יספיקו. את בטח מכירה אותן. הושיטי לי יד. רק צעד קטן מפריד בין השם לפה. רק מקום אוהב לחזור אליו. רק פקיחת עיניים.

מיכל סטולר היא כותבת הבלוג "בין הגלים".

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר