טופ מודל: הסוד הפמיניסטי האפל שלי

גאיה שטיינברג
03-12-14

מיתוס היופי, עמ’ 245: “כפי שלמיתוס היופי לא היה באמת אכפת כיצד נשים נראות כל עוד הרגישו מכוערות, כך אני גם חייבות להבין שזה ממש לא משנה כיצד נשים נראות כל עוד נרגיש יפות עם עצמנו.”

מאז ומעולם, אחד הסודות האפלים הגדולים ביותר שלי היו שאני צופה אדוקה של הסידרה “America’s Next Top Model”. כשהייתי צעירה היה זה סוד אפל מכיוון שמדובר בסידרת ריאליטי שנחשבה לרדודה. מאז שנכנסתי לעולם הפמיניזם, היה זה סוד אפל מכיוון שאני צופה בסידרה שתומכת, מלבה ומקדשת את תעשיית היופי המחייבת נשים להיכנס למסגרות קטנטנות של סטנדרטים גופניים בלתי אפשריים. ובכל זאת, דווקא הרעיונות שבסידרה הזו – יותר מכל התכנים הפמיניסטים שנחשפתי אליהם – הם אלה שעזרו לי לקבל כלים לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי.

זה לא סוד שהסטנדרטים של התכנית עצמה הם די בלתי אפשריים. אמנם יש בסידרה מפה לשם דוגמניות למידות גדולות, אך לעיתים נדירות (וגם הן רחוקות מלהיות שמנות). מלבדן, כל הבנות בסידרה רזות פי כמה אפילו ממני, כמישהי שנחשבת די רזה. הן כולן גבוהות (למעט העונה האחת של הנמוכות). לכולן תווי פנים שנכנסים איפשהו בתוך ההגדרה החברתית המקובלת של “יפה”. לא תמצאו בתכנית מישהי שתיחשב “מכוערת”. בשלב זה, האינסטינקטים הפמיניסטיים שלי צועקים שהייצוג שם כל כך מוגבל שכל מה שזה עושה זה להפוך כל ייצוג אחר ללא לגיטימי, לא יפה, לא ראוי לאהבה.

ולמרות זאת, זו הסידרה שהכי השפיעה לטובה על הביטחון העצמי במראה החיצוני שלי.

הסיבה נעוצה בגישה של טיירה בנקס, יוצרת הסידרה והמנחה שלה. היא כל הזמן מזכירה לדוגמניות שכדוגמנית, לא שוכרים אותך כדי שתיראי כמו שאת רוצה להיראות, אלא שוכרים אותך כדי שתיראי כמו שהקליינט רוצה שתיראי. זה שובר הרבה בנות בשלב המייקאוברים, למשל, אם נתנו להן מייקאובר שהן לא אוהבות (ובפרט שיער קצר מאוד). הן אומרות שהן לא מרגישות כמו עצמן. המסר של טיירה לבנות האלה במהלך הסידרה הוא – את צריכה להרגיש כמו עצמך לא משנה איזה שיער יש על ראשך. אם את מספיק חזקה ויודעת מי את ושלמה עם עצמך, המראה החיצוני שלך לא צריך לשנות את מי שאת. ובהמשך לקו זה, ניתן לראות כי במרבית הפעמים, הדוגמניות עם האישיות החזקה קיבלו העדפה בתכנית על פני הדוגמניות עם הגוף המהמם או אפילו הדוגמניות עם התמונות הטובות.

זה מסר מאוד חזק, שבשבילי, בתור נערה שצפתה בתכנית, היה מאוד משמעותי. לא שמעתי בשום תכנית טלוויזיה אחרת שיש לי ערך בזכות האישיות שלי והמוח שלי והיכולת שלי להחליט החלטות כלכליות בחיי, ושאני יכולה להמשיך להיות אני גם אם אני לובשת שק של תפו”א (דוגמא אהובה על טיירה) או עם קרחת. המחשבה הזו היא שאפשרה לי להתנסות בדברים שונים: בהתחלה בבגדים שונים, בעיקר בשביל פוטו-שוטס שהייתי עושה עם חברות צלמות. הייתי בוחנת את התמונות ומחפשת בהן את הפגמים, את אי-השלמות, את הרגש בעיניים שהופך אותי לאני לא משנה אם אני לבושה בג’ינס וגופיה, שמלה של המאה ה-19 או פיג’מה. למדתי לאהוב את הפגמים, כי טופ מודל לימדה אותי ש”מושלם זה משעמם, and the beauty is in the imperfections”. בהמשך הייתי משנה את סגנון שערי דרסטית כל כמה חודשים. צבעתי אותו גם לצבעים שחשבתי מלכתחילה שלא מתאימים לי, כי טופ מודל לימדה אותי שזה לא משנה איך זה ייראה אלא זה משנה מה אני אעשה עם זה and how I will wear the hair. אני זוכרת שבשלב מסוים הגעתי למספרה אחרי שהשיער שלי היה צבוע למעין בלונד-חצי-ג’ינג’י כמה חודשים, ואחרי שגזרו לי את כל השיער עוזרת-הספר אמרה לי שעכשיו, כשהשיער הזה כבר לא על ראשי, היא מרשה לעצמה לומר לי שהוא לא התאים לי. ואני חשבתי לעצמי – “אז מה? נראיתי מהמם איתו, כי אני מהממת. זה בכלל לא משנה.” את כל אלה למדתי מהמסר שטיירה העבירה לכל אורך עונות הסידרה – יותר חשוב מאיך שאת נראית ומה שאת לובשת זה מי את.

זה גם מסר מאוד אמביוולנטי כשהוא מגיע מטיירה בנקס. מצד אחד, יש כרטיס כניסה מאוד ספציפי ומגביל לבנות שרוצות להשתתף בסידרה שלה. מצד שני, מרגע שהן כבר קיבלו את הכרטיס הזה – המסר שלה הוא שהמראה החיצוני למעשה לא חשוב באותה המידה כמו האישיות שלהן והערך העצמי שלהן. מצד שלישי, במקומות שבהם הדוגמניות כן בוחרת איך הן נראות, ולא ההפקה – הבגדים שהן לובשות ביום-יום ובפאנל, איך שהן מעצבות את השיער שלהן, איזה איפור הן שמות – שם כן חשוב להיראות בצורה מסוימת, “model-esque”, כדי שתהיה להן קריירה מצליחה. טיירה גם תמיד מזכירה שתעשיית היופי חושבת שיופי מגיע רק במספר צורות מוגבלות, והיא מציינת הרבה שאף על פי שהיא רוצה לשבור את הקופסא הקטנטנה של תעשיית היופי ולפרוץ אותה עם נשים שונות, היא גם רוצה להיות ריאלית ולתת לדוגמניות שבתכנית שלה כלים לעבוד בתעשייה שכיום נראית ככה. אבל אני בספק אם היא תתמוך במישהי שתתלבש מאוד “אאוט אוף סטייל” ועם איפור יצירתי אך לא קונבנציונאלי, כי אולי זה שובר את הקופסא שלה עצמה סביר שיש בראש.

ומתוך כל הצדדים האלו אני צופה בסידרה (עדיין, עד היום). הרבה חושבות שגישתי כפמיניסטית היא שזו סידרה איומה מבחינת ערכים, אבל אני עדיין נהנית לצפות בה ואני בסדר עם ההנאה שלי מזה, אף על פי שזו סידרה “אסורה”.

אבל למעשה, יש לי הסתכלות מורכבת בהרבה, ולכן גם נוחה הרבה פחות, על הסידרה. מובן שהסידרה לוקחת חלק בתעשייה נוראית שגורמת לנזקים פיזיים, נפשיים וכלכליים לאין-ספור נשים בעולם המערבי – אני לא מכחישה את זה אף לרגע. אבל זה לא הצד היחיד שבה, גם אם אולי הצד העיקרי. למרות הכל, זו עדיין סידרה שמקדמת נשים, גם נשים לא-לבנות, ממעמדות מוחלשים, חסרות השכלה וכו’ – ונותנת להן כלים שיאפשרו להן קריירה מצליחה ומוביליות חברתית. למרות הכל, זו עדיין סידרה ששמה במרכז את האישיות של הדוגמניות ומציגה אותן כנשים רב-מימדיות ולא כפלקטיות מטומטמות, לא כחפצים. למרות הכל, טיירה מקדמת בסידרה ערכים של סולידריות נשית ואהבת נשים בין הדוגמניות. ובנימה אישית, למרות הכל, זו עדיין הסידרה שלימדה אותי לאהוב את הגוף שלי.

פורסם במקור בבלוג The Queer Ace

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר