משהו בי נדפק, מיניות ואינטימיות נהיו הפכים גמורים

אנושקה
27-12-14

הייתי רוצה לשתף אתכם בסיפור. אולי אני רוצה בעצם לכתוב אותו בשביל עצמי, אחרי הכל מדובר באיזו סתירה פנימית מהסוג שאני הולכת אחריה כדי לחקור ולהגיע ללבו של עניין. אנשים מורכבים אנחנו. אני מורכבת. כשהייתי קטנה כבר אז הייתי מורכבת. גם אתם הייתם. ברור שאנחנו מורכבים משכבות וסתירות. מתי זה מתחיל להפריע לנו? למה זה מטריד? ממתי בני אדם הם טיפוסים רציונליים בכלל?

אני לא יודעת לענות על כל התשובות הללו בצורה אקדמית. אני לא יכולה להבין לפעמים מתוך מה אני פועלת והאם זה נכון. מה שיש לי – זו תחושת בטן. חוויה ישירה של התכווצות או התרחבות, ראייה של דבר מה חדש או דריכה במקום מתוך עיוורון או פחד.

מה שבטוח – כבני אדם וגם כבנות חוה או בנות אדם כפי שנהוג לכתוב יש לנו את הזכות לעולם שלם ומלא סתירות. אולי חלקכם רואים את זה כמובן מאליו כי אף אף פעם לא הרגשתם לא בסדר ברמה המהותית, הבסיסית, זו שאינה ניתנת לשינוי.

חלק מהאנשים, ואני בתוכם, גדלנו באווירה מאד מאד לא תומכת ולמדנו לפחד מעצמנו. מהצללים, מהרצונות, מהכוחות שלנו. זה קשה גם אחרי שההשפעה המידית חולפת. עד היום אני מפחדת להודות במה שאני רוצה ואני מפחדת לקבל את עצמי על כל מה שיש בי. הרבה יותר קל לי להתעסק באנשים אחרים.

אני כותבת עכשיו ומרגישה זיכוך. גם אם לא כתבתי הרבה פרטים, עצם הפניה ופתיחת הדלת הזאת היא משמעותית עבורי, כי היא מבקשת שתראו אותי רגע. שתעצרו, תתבוננו ואולי תקבלו. רק אם אתם מוכנים. זה לא מעט עבורי, אני מרגישה כמעט כמו עבריינית. זה לא היה מקובל בבית שבו גדלתי.

עכשיו אני חושבת מה אוכל לספר לכם כדי להכניס אתכם לעולמי, דרך איזו סיטואציה מייצגת. כשהתחלתי לכתוב חשבתי לשתף באיזה קונפליקט ספציפי ומזעזע, ולפתע הוא נראה לי יותר מדי חריף כדי להתחיל ממנו. אולי אני פתאום רוצה שתישארו איתי ולא תלכו לשום מקום. מפחדת להפחיד אתכם עם הקצוות.

אני בורחת מהמשך הסיפור כיוון שאיני יודעת איך לפתח אותו. כשהייתי קטנה חשבתי על מין. הרבה. הייתי בת 6 עם פנטזיות מיניות עזות, ועם השנים זה כמובן התגבר. מצד אחד היה בכך כוח ועוצמה, ומצד שני הדיבור המיני שלי הרתיע הרבה מהחברים שהיו לידי.

את בתוליי ביתקתי בגיל 13, עם חבר שעד היום חקוק חזק בלבי. אבל היינו קטנים, ולא הייתה לנו ילדות. רציתי להתבגר מוקדם כי ההורים שלי היו חסרי אחריות והפילו הכל עליי, את האשמה, את כאבם. את האחריות הרגשית לגורלם. המיניות היתה פעילותם היחידה שהתגאו בה ולא יכולתי לקחת בה חלק. לכן זה מאד גירד לי להתחיל, להתבגר, להראות להם שאני גדולה.

פחד תוקף אותי. מה אם אבא שלי יקרא ויתעצבן. הקשר שלנו חשוב לי. מה אם אני לא מדייקת בפרטים ומשווה לעצמי דמות מעוררת רחמים או הזדהות יתר על המידה. מה אם זה פשוט יותר מדי ולא מדברים על זה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני אקבל את המסר הזה.

מאז אותו בחור, נקרא לו יעקב, עברו הרבה מים בנהר. כשאני אומרת "הרבה" אני מתכוונת למספר שקרוב ל-50 גברים.

הגעתי לשלב שאני יכולה להשתמש במיניות שלי ולקבל את זה שנמשכים אליי בלי מחשבה, אבל לא יכולה לשכב עם בחור שאני רואה איתו את העתיד שלי, שגורם לי להרגיש בנוח עם מי שאני. משהו בי נדפק לגמרי. מיניות ואינטימיות הפכו לשני הפכים גמורים, וכל רמיזה מינית ממנו מעלה לי את הסעיף ואני חווה אותה כאיום. לא רוצה שזה ייגמר. מפחד שמין יסמל את הסוף.

נכון, עבר רק חודש ומשהו. זה לא הרבה זמן. אבל בדרך כלל זה קורה הרבה יותר מהר ונמשך הרבה פחות זמן. מה אם נשכב ואחר כך הוא יראה את הילדה הקטנה והמבוהלת בתוכי, זו שהסתרתי כל כך הרבה זמן מתחת לשכבות הגנה נוקשות שצועקות "לא צריכה אתכם"? מה אם הכל יקרוס, מה אז? מה הוא יעשה? האם המין יהיה המוטיבציה העיקרית שלו לסבול אותי?

אני מצטערת על צרות העין שלי, על הקושי לי להעניק לך עונג, והכי מכל – על הקרדיט המעוות שאני נותנת לך. שלא תוכל להכיל אותי כמו שאני. אני קשה איתך דווקא מכיוון שאני מפחדת שתוכל ואני לא אדע מה לעשות עם זה. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך בנוח עם מישהו. עולות בעיניי לחלוחיות.

זה לא אתה. אתה בסדר. יותר מבסדר. אני לא מאמינה באף אחד, תבין. האנשים הכי קרובים אליי לא יכלו לראות אותי. מה פתאום שאתה תוכל? ומה תהיינה ההשלכות של זה? גיבוריי ילדותי הנאלמים ייעלמו מזכרוני ואתה תתעלה על כל יכולתיהם? האם אעריץ אותך? האם זה יהיה קשר בלתי אפשרי להתרה?

אולי אתן לזה סיכוי. זה עדיף מאשר לאבד אותך.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר