על פמיניזם דתי וחופש הפולחן

תמי גוטליב
30-12-14

ארגון נשות הכותל הוקם לפני 26 שנים כשחבורה של נשים שהגיעה מארה"ב לביקור בארץ, ביקשה לקיים את תפילת ראש חודש טבת בכותל. למרות שזו היתה תפילה בהשתתפות נשים בלבד בעזרת הנשים, ברגע שהן פתחו את פיהן בשירה ובזמרה, החלו המתפללות מסביבן להסות אותן, שהרי אין זה מן הראוי שקול אשה ישמע במקום הקדוש. לעומת זאת, הן עצמן הרגישו שבאו להשמיע את קולן במקום הקדוש ולממש את החיבור הרוחני לכותל, עליו חונכו ואליו כמהו משחר ילדותן, עת התבקשו להפנות את גופן לכיוון הכותל בעת התפילה.

יחד איתן, נכחו בתפילה גם אורחות ישראליות, נשים שהצטרפו לחברותיהן לתפילה הייחודית, ונמלאו זעם וכאב לנוכח ההשתקה. הן לא האמינו שבמדינתן, מדינת היהודים, תושתק תפילתה של אישה במקום ציבורי. באותו רגע מכונן, הן החליטו להקים יחד את קהילת 'נשות הכותל', שתיאבק על זכותן של נשים להתפלל בכותל כמנהגן. כל אחת לפי מנהגה, וכולן יחד כקהילת נשים.

הדרך לא הייתה פשוטה. נשות הכותל נהגו להגיע לכותל מדי ראש חודש, היום שמסמל במסורת היהודית את חגן של הנשים, ולקיים תפילה קבוצתית. לאורך השנים הן רכשו לעצמן מתנגדים, גם בתוך עזרת הנשים וגם מעזרת הגברים. כולם נהגו להפריע לתפילתן ולעשות ככל שיכלו על מנת להשתיקן. הן זכו לקיתונות של קללות, צעקות ולא פעם גם לאלימות פיזית. למרות זאת נשות הכותל התעקשו להמשיך בתפילה שקטה ולא ויתרו. במקביל, הן פעלו בפורומים ציבוריים ובערכאות משפטיות, על מנת לגייס את תמיכת הרשויות והציבור הרחב.

בשנת 2008, שמעתי בחדשות שהמשטרה עצרה מתפללת בכותל בעוון "התעטפות בטלית", דבר שיצר "הפרעה לסדר הציבורי". באותו הרגע הבנתי שאיני יכולה לשתוק עוד. בדיוק השתחררתי מהצבא, והרגשתי שהמדינה נתנה לי אגרוף בבטן. איך יכול להיות שבמדינת ישראל של שנות ה- 2000 אישה לא יכולה להתעטף בטלית בפרהסיה? באותו הרגע הבנתי כמה חשוב שנשות הכותל תהיינה חזקות ומשמעותיות בנוף הישראלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בתור נערה קונסרבטיבית, היה לי מאוד ברור שזוהי זכותי הבסיסית להתפלל בכותל בדרכי. בבית הכנסת המסורתי שבו התחנכתי ובו חגגתי את בת המצווה שלי, נהגתי להתעטף בטלית בכל תפילה. החלטתי להצטרף למאבק. חיכיתי לראש חודש והגעתי לתפילה. להפתעתי גיליתי קהילה חמה ונפלאה של נשים שמגיעות להתפלל מעומק לבן. ולא רק להתפלל, אלא גם להיאבק על הזכות להתפלל. נשים שנלחמות על הזכויות הדתיות שלהן ועל זכותן לבחור אילו יהודיות הן רוצות להיות, נשים שבוחרות לשייך את עצמן לעולם רוחני התואם את רצונן ומוכנות לעמוד על המשמר.

לפני כשנתיים החריפה בעיית המעצרים. המשטרה החלה לעכב לחקירה את המתפללות, 'בעוון' התעטפות בטלית. זו היתה תקופה קשה במיוחד. בכל תפילת ראש חודש עוכבו כחמש נשים לחקירה. הן נחקרו בתנאי מעצר ולאחר מספר שעות שוחררו לחופשי. בשלב מסוים המשטרה החלה לאסור על מתפללות להיכנס לרחבת הכותל עם טלית. נערכו חיפושים בתיקים, ואם נמצא שיש לך טלית, נאלצת להיפרד ממנה עד לסיום התפילה.

הסיבה הרשמית הייתה, כאמור, 'הפרת הסדר הציבורי'. המשטרה התייחסה אלינו כאל 'פושעות', אבל אנחנו סירבנו לקבל את רוע הגזירה והמשכנו לטעון שמעשינו חוקיים. בראש חודש אייר, לפני כשנה וחצי, הגיע המהפך.

מעצרה של ענת הופמן, יו"ר נשות הכותל. צילום: מרים אלסטר

מעצרה של ענת הופמן, יו"ר נשות הכותל. צילום: מרים אלסטר

חמש מתפללות עוכבו לחקירה והובאו בפני שופטת בית משפט השלום בירושלים, שרון לארי-בבלי שפסקה לטובתנו. בפסק הדין היא ציינה כי מחומר הראיות שהובא לפניה, הפרת הסדר הציבורי נעשתה דווקא על ידי אותן נשים שתקפו את נשות הכותל. המשטרה ערערה על פסק הדין, וגם בבית המשפט המחוזי, פסק השופט משה סובל לטובת נשות הכותל. הגושפנקא מבית המשפט, שתפילתנו מותרת במדינה דמוקרטית, הייתה חשובה מאין כמוה.

היום ארגון נשות הכותל הינו מארג של נשים דתיות פמיניסטיות מכל הזרמים ביהדות – אורתודוקסיות, רפורמיות, קונסרבטיביות ואפילו חילוניות. אנו מתפללות כקבוצה, בשירה, עם טלית ותפילין וגם קוראות בספר התורה. למרות שעזרת הנשים בכותל קטנה בצורה משמעותית מזו של הגברים, אנחנו מגינות על זכותה של כל אישה להגיע לכותל ולהתפלל כמנהגה.

הבעיה העיקרית בכותל, היא הגוף האחראי על ניהול המתחם: 'הקרן למורשת הכותל', גוף המורכב מגברים בלבד, שבראשו עומד הרב שמואל רבינוביץ', רב חרדי, שמסרב לקבל תפילת נשים ליברלית. אותו רבינוביץ' גם דאג להתקין תקנות שמגדירות את מנהג המקום בכותל (הפלא ופלא) כחרדי, והוא עצמו מנהל את הכותל כבית כנסת חרדי, כך שכל חריגה מהסטטוס קוו שהוא קבע נחשבת להפרה של הסדר הציבורי.

חשוב לציין כי הכותל מוגדר כמתחם ציבורי, הממומן על ידי כספי המיסים, ועד כמה שידוע לי גם נשים משלמות מסים. מנהג המקום בו אמור לכלול את מנהגם של כלל יהודי ויהודיות העולם, שכל אחד ואחת מהם נוהג בפרקטיקה יהודית שונה ומגוונת. אבל בפועל המציאות שלנו רחוקה מכך. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבו לאשה יהודיה אין חופש דת וחופש פולחן.

למרות שאני כאשה פמיניסטית בחרתי להתחבר ליהדות שוויונית, היהדות בה בחרתי אסורה פה. אסור לי להתחתן בחתונה יהודית פמיניסטית (כי כתובה שוויונית לא תופיע בטקס שהרבנות תאשר); אסור לי לקרוא בתורה בכותל, למרות שהמדינה מחזיקה 130 ספרי תורה לשימוש הציבור, ולמרות שתחזוקתם ממומנת על ידי הציבור, אבל ניתן לקרוא בהם בעזרת הגברים בלבד; וגם אסור לי להביא איתי ו/או להכניס ספרי תורה אל תוך רחבת הכותל.

ברור שהאיסורים המפעילים נגדנו הם רק בשל היותנו נשים. הרי אין סיכוי שיבקשו ממתפלל גבר 'להצניע' את טליתו או להסיר את הכיפה בעת התפילה.

העובדה שבמדינה דמוקרטית ארגון כמו נשות הכותל עדיין חי ובועט, למרות שמזמן היה צריך להיעלם מהמפה, מוכיחה שהמאבק עוד לא תם וקיימת חשיבות רבה להמשיך להגן על זכויות התפילה לנשים בכותל, גם אחרי 26 שנה.

אנו מזמינות אתכן להצטרף אלינו. התפילה מתקיימת מדי ראש חודש עברי, בא' בחודש, בשעה 07:00 בבוקר בעזרת הנשים בכותל. לפרטים נוספים

תמי גוטליב, בת 31 מירושלים, חברת הנהלה בנשות הכותל. מנהלת הניו-מדיה והאינטרנט של התנועה המסורתית בישראל. פעילה חברתית בענייני דת ומדינה.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר