מכתב פתוח לצעירות דתיות, בנושא חשיבה חיובית על מיניות

20-01-15

החלטתי לנסח את המכתב לבנות, כיוון שאני בעצמי בת שלמדה באולפנה עם עוד בנות, אבל לדעתי, גם נערים מישיבות תיכוניות וכד’ ימצאו פה עניין.

אקדים ואומר שאין בכוונתי כלל לזלזל במצוות שמירת נגיעה וצניעות. אני בעצמי שמרתי נגיעה בימי האולפנה והחלטתי להמשיך ולשמור נגיעה. אבל מנסיוני על איסורים והלכות כבר דיברו אתכן הרבה, וברשותכן שלל סיבות לשמור נגיעה. לכן, אעסוק במה שלא מלמדים בשיעורי מחנכת וחלמי”ש.

הקדמה אחרונה וסיימנו: יש בעיה בכלל בנושא לימוד מיניות חיובית. יש בעיות בחברה, בתרבות ובכל מגזר. לכן, ברור שהבעיות הללו יופיעו גם במגזר הדתי. הגיוני שבמגזר מסויים תופעות מסויימות תהיינה מושפעות מערכים הרלוונטים למגזר המדובר, ומן הראוי לדבר עם כל אחד בשפתו. אין בכוונתי כלל להציע כי הבעיות הללו הן נחלתן הבלעדית של המגזר הדתי, או נפוצות יותר במגזר הדתי. כמו כן, ההלכה והדת אינם המקור לבעיות אלו. לכן, אנא אל תראו בכך תקיפה של מגזר מסויים או של ההלכה. כמו כן, גם אם אתם לא נערה מהאולפנה, אלו דברים שכדאי לכל אחד לדעת.

אל תדאגי, את נורמלית לחלוטין

מיניות הינה חלק חשוב ובריא בחיי האדם. אין צורך להיות אקטיביים בתחום המיניות בכדי להרגיש בנוח עם המיניות שלך. כמו בכל תחום, כולן שונות במיניות שלהן. יש כאלו שלא מרגישות בכלל משיכה מינית, יש כאלה שרק על זה הן חושבות כל היום, יש באמצע, יש שזה בא להן בגיל מאוחר יותר, או גיל מוקדם יותר, או במחזוריות. לא משנה מה המיניות שלכן, תדעו שאתן נורמליות. אין שום דבר לא בסדר בכך שאתן מרגישות או לא מרגישות מיניות.

כמו כן,לרוב גיל הנעורים די מבלבל בתחום המיניות, ומה שהרגשתן אתמול אולי שונה ממה שאתן מרגישות היום. גם זה בסדר. אל תילחצו לתייג את עצמכן. היו סקרניות. שוב, בכדי להיות סקרנית ולהכיר את עצמך ואת המיניות שלך אין צורך דווקא בפעולה אקטיבית. חשוב קודם כל לחשוב עם עצמך, לזהות את הרגשות שלך ולהתעניין.

מוסר ואשמה

אשמה היא רגש נפוץ. אשמה בהרגשות מיניות, אשמה בפעולות מיניות, ובכלל, הרגשת אשמה וחרדה משיתוף.

אשמה היא לא דבר טוב. היא משתקת, מבודדת, מעוותת את המציאות ויכולה להשפיע על קבלת החלטות.

אז קודם כל – אל תרגישו אשמות. אם אתן חושבות שעשיתן טעות, תכירו בטעות ותתייחסו אליה כאל חוויה שניתן ללמוד ולגדול ממנה.

שנית, אין שום אשמה ברגשות מיניות. האדם הוא יצור מיני, מרגע היוולדו. ההלכה היהודית מכירה ברגשות אלו, ולכן יש כל כך הרבה התעסקות ואיסורים בעניין.

תמצאו מישהו או מישהי שאתן מרגישות איתו בנוח ויכולות לדבר איתו. מותר תמיד להחליט שאתן כבר לא מרגישות איתו בנוח, ולמצוא מישהו/י אחר.

טוב, כבר החזקנו ידיים אז אפסיק לשמור שבת

שמירת נגיעה מוצגת לרוב כנושא שכל כולו שווה. בת שחיבקה בן יכולה להסיק מכך שזהו, מכאן והלאה היא כבר לא שומרת נגיעה. מנקודה זו ניתן להגיע למשבר דתי ורגשי, מתוך הרגשה כי אם לא קיימנו שמירת נגיעה, או אם אנו לא חושבות ששמירת נגיעה זה דבר הגיוני, אז היינו הך לכל ההלכה כולה.

(היו לי גם חברות שסיפרו לי שהוטרדו מינית או נאנסו, והרגישו שאין להן טעם כבר לשמור נגיעה.)

לפעמים קורה שעושים טעות, ואין זה אומר שצריך להמשיך לעשות את הטעות (אני מדברת על מצב שבו את לא מרגישה שלמה עם הטעות שעשית, אבל בגלל שכבר עשית אותה, הדבר כאילו כבר לא בידיים שלך. זכותך להחליט שמה שעשית אינו טעות כלל). זכותך להגיד “היי, הדבר הזה שעשיתי, חשבתי על זה והחלטתי שזה לא טוב לי. אני לא אמשיך לעשות את זה (וגם לא ארגיש אשמה שטעיתי כי כולם טועים לפעמים).”

זכותך גם להגיד “רק בגלל שעשיתי משהו אחד, לא אומר שאני רוצה לעשות משהו אחר, אפילו אם זה נורא נורא דומה, לי זה מרגיש לא טוב. אני החלטתי שזה לא בשבילי.”

עוד על נושא האחריות והבחירה בהמשך.

בעניין ההלכה בחייך – רק בגלל שהחלטת לוותר על מצווה אחת, את לא מחויבת לוותר על התורה כולה (אולי את כן רוצה לוותר על התורה כולה, מתוך ידיעה ואחריות עצמית, וגם פה, כל עוד את אחראית ומודעת לעצמך ולחיים שלך, אין מקום לאשמה). קשה להיות יהודי. בהרבה מצוות אנחנו כבר לא מרגישים את זה – כמה קשה באמת לשמור פה כשרות? ושבת אולי יכולה להיות מעצבנת לפעמים אבל בתכלס יש שעון שבת ופלטה ואף אחד לא יפטר אתכן אם אתן לא עובדות בשבת. שמירת נגיעה זה תחום שנשאר קשה. את צריכה להחליט איך להתמודד עם זה.

היחסים בינך לבין הקב”ה הם רק בינך ובינו. אף אחד לא יכול להגיד לך שאת לא דתייה כי את לא שומרת נגיעה.

הגוף שלך שייך רק לך

בגלל ההתעסקות (המוגזמת לטעמי) במה שאסור, אף אחד לא ממש מדבר איתנו על מיניות בריאה.

נושא הצניעות בא ממקום בו רואים את האדם כאדם, ולא רק כגוף. אך לפעמים ההתעסקות המוגזמת בעניין גורמת למצב ההפוך, בו אישה נמדדת על פי אורך החצאית שלה.

תזכרי, הגוף שלך שייך לך, ורק את מחליטה מה לעשות איתו.

העניין הזה מתקשר ללקיחת אחריות. יש מקרים בהם אנו מרגישים כי איבדנו שליטה. אמרנו “כן” פעם אחת, ועכשיו זה כבר לא ההחלטה שלנו מה לעשות.

קחי לעצמך, בכל זמן שאת צריכה, זמן לחשוב ולהיות מודעת למה שאת רוצה ולמה שאת לא רוצה.

למשל, נניח ואת עומדת להיכנס למסגרת בו תהיי בחברת בנים בתדירות שלא היית רגילה אליה עד עכשיו. קחי זמן לעצמך לחשוב: האם אני שומרת נגיעה? כן? אז מה מבחינתי מותר ומהאסור? האם לחיצת יד זה בסדר? ומה עם חיבוק? אולי כל עוד ברור שאין ביננו שום משיכה מינית, אפשר? אולי זה לא משנה? מה טוב לי? כיצד אדאג שאהיה בשליטה? מה אם בן מציע לגעת בדרך שלא מקובלת עלי? אולי בסביבה הזאת אני שומרת נגיעה יותר, ובסביבה אחרת פחות אקפיד? מה מרגיש לי הכי נכון והכי נוח?

זכרי, שבכל עת ומצב יש לך את הזכות לחשוב שוב. לשנות את דעתך. לקחת פסק זמן לבירור עצמי. אל תעשי דברים בלי להיות מודעת למה שאת עושה.

לפעמים בת ששומרת נגיעה, תיכנס בכוונה למצב שבו היא לא הכי בשליטה, כדי לא להרגיש אחר כך אשמה (למשל, להשתכר). במקום לעשות זאת – תחשבי עם עצמך מה את רוצה ולא רוצה, תהיי מודעת ואחראית, ואז אין מקום לאשמה.

יש בעיות בתרבות העולמית בנושא המיניות. האישה מוצגת כאובייקט, אנשים לפעמים לא נתפסים כאנשים, הטרדות מיניות ואונס (גם לבנות וגם לבנים, גם מבנות וגם מבנים) הם לצערנו תופעות רווחות.

ילדה טובה מהאולפנה לפעמים לא מוכנה להתמודד עם העולם הזה. והעולם הזה נמצא בכל מגזר ובכל בועה. אל תתני לתמימות לסכן אותך. תזכרי תמיד שרק את מחליטה על הגוף שלך. זכותך להגיד “לא”, גם אם אמרת קודם “כן”. אונס זה לא תמיד באלימות פיזית. לפעמים זה שכנועים, מניפולציות, לפעמים תחת השפעה של סמים או אלכוהול, לפעמים ממישהו שאת מכירה ובטחת בו. זה יכול להיות אפילו בן זוגך – העובדה שהוא חבר שלך, לא נותנת לו ריבונות עלייך ועל הגוף שלך.

(במקרה ונאנסת או הוטרדת מינית, זוהי לא אשמתך! תמצאי מישהי/ו שנוח לך לדבר איתו. אם את מרגישה לבד, יש קווים חמים וצ’אטים באינטרנט.)

התייחסו תמיד אל עצמכן ואל אנשים אחרים כאנשים. כולנו מורכבים, לכולנו יש רגשות. זוגיות זה שני אנשים, לא רק את. חשוב שכל אחד ייתיחס לשני כאדם, ולא כאל אובייקט שקיים על מנת לספק אותו. היו מודעות לצרכי האחר – פיזית ונפשית, ודאגו לכך שהם מודעים לצרכים שלכן.

ואם אני מחליטה לקיים יחסי מין?

שוב, בגלל שהאזכור היחיד שיש לסקס בחינוך הדתי הוא “אסור”, אנחנו לא יודעות מה הם חיי מין בריאים ומה לא בריא, מבחינה פיזית ונפשית.

על השליטה שלך על הגוף שלך כבר דיברנו.

הקונצנזוס בקרב נערות הוא “הפעם הראשונה ממש כואב ויש מלא דם ורק הוא נהנה”.

אז לא. זה לא אמור להיות ככה. אם אתן רוצות לקיים יחסי מין, תלמדו קודם על הצד הפיזי. תלמדו על “משחק מקדים”, תלמדו על הגוף שלכן ועל הגוף הגברי. תכנסו לסיטואציה הזאת רק מתוך ידיעה. (סקס זה לא רק חדירה ואגינלית, יש כל מיני “שלבים” וכל מיני דרכים לקיים יחסי מין. תחשבו מה אתן כן רוצות ומה אתן לא רוצות, מבחינה פיזית, נפשית והלכתית.)

כמו כן, תחשבו על אמצעי מניעה ועל מחלות שאפשר לקבל ממין. נכון שלפי ההלכה קונדום זה בעייתי, אבל אם כבר הגעתם למצב שהחלטתן לקיים יחסי מין, לפחות תהיו מוגנות כראוי.

יחסי מין זה דבר חשוב. אפילו אם החלטתן לא לחכות לחתונה, עדיין יש ערך עצום בכך שתחכו לזמן שאתן מוכנות נפשית, בזוגיות טובה, עם מישהו שאתן בוטחות בו, כששניכם יודעים מה לעשות פחות או יותר (אמצעי מניעה, מחלות, שזה לא אמור לכאוב כל כך), ותיגשו לעניין מתוך בגרות. תדברו על זה לפני, תחליטו ביחד מה טוב לכם, ושהיחסים יהיו מתוך הסכמה הדדית.

עכשיו, נגיד וקיימת יחסי מין ואז החלטת שאת כבר לא רוצה יותר. זה לא מתאים לך, אולי מבחינה נפשית ואולי מבחינה הלכתית. זכותך לסרב לעשות זאת שוב. מותר לך להגיד “לא” גם אם קודם אמרת “כן”. מותר לך לשנות את דעתך, גם בלי להסביר ובלי להבין במאה אחוז למה שינית את דעתך. תבטחי בהרגשת הבטן שלך. היי קשובה לעצמך תמיד.

מבחינה היחס שלך עכשיו להלכה, רק מכיוון ששכבת עם מישהו, לא אומר שאתם צריכים להתחתן. זה לא אומר שאת פגומה. זה לא אומר שאת כבר לא דתיה. זה סה”כ אומר שקיימתן יחסי מין.

העגבנייה בשוק

בשיעור חברה, המחנכת מוציאה עגבניה, ומתחילה להסביר לכן למה חשוב לחכות לחתונה:

העגבנייה שלנו יושבת לה בשוק, בוהקת, עסיסית, יפיפיה. אך אבוי! כולם נוגעים בה. נוגעים, ומחזירים. בסוף היום, העגבנייה כבר לא חלקה ועסיסית. העגבניה מצוקמקת משהו, ועכשיו ברור שאף אחר לא רוצה לאכול אותה.

יקירותי, אתן לא עגבניות.

אתן לא פה רק בשביל לרצות מישהו אחר. אתן לא יושבות בדוכן בשוק כדי שיגעו בכן או יבחרו לקנות אתכן. אתן בני אדם! יש בכן משהו מעבר לעור בוהק ועסיסיות של פרי.

אין שום דבר מיסטי או עילאי בבתולה. אין כזה דבר “לאבד את הביתולין”. כשמישהי מקיימת יחסי מין בפעם הראשונה, אתם יודעים מה השתנה בה? שום דבר (אני לא אומרת שסקס זה לא דבר עוצמתי. סביר להניח שהיא תרגיש קרובה יותר לבן זוגה, ובתקווה שהם ידעו מה הם עושים, ראו נ”ל, תרגיש גם ממש טוב פיזית ורוחנית).

יש הרבה סיבות, חלקן טובות מאד, לשמור נגיעה. הטענה שאם תגעי במישהו לפני החתונה את כבר לא שווה יותר ואף אחד לא ירצה אותך, זה בולשיט.

להתלבש מתחת לשמיכה

למדתן את ההלכה הזאת? ומה עם הסיפור על האישה שזכתה לבנים צדיקים כי קירות ביתה לא ראו מימיה שיער מראשה?

טוב, בסיידר. אני לא פה לזלזל בהלכה. אני פה כדי להגיד לכן שזה בסדר, ואף מומלץ, שכל בת תרגיש בנוח עם הגוף שלה. צניעות זה ערך חשוב. כמו שהזכרתי, הוא בא ממקום של הערכה לאישה, מהרעיון שמה שחשוב זה מה שבפנים, מענייני קדושה וכו’. כל זה טוב ויפה. אבל בואו נדבר על מצב שבו אתן לבד עם הגוף שלכן. יצא לי לדבר עם חברות על הנושא במסיבות פיגמות ושבתות אולפנה, שאיכשהו תמיד מדברים בהן על בנים, מחזור, פלוצים וחזיות. שוב ושוב הזדעזעתי לגלות שיש בנות שממש מרגישות גועל מהגוף שלהן. הם חושבות שכשהן מתפשטות, הן נראות מגעילות, מכוערות, מוזרות. האמת שגם לי היו תקופות שחשבתי את זה על עצמי. (“איכסה ציצי. כן, מתחת לחולצה זה יפה, אבל סתם ככה, זה ממש מוזר, לא?”)

העניין נוגע גם למחזור החודשי. יש בנות שכל חודש מרגישות גועל מעצמן. שהן טמאות. שהדם מגעיל ורק לגעת בו כמה שפחות. היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות שפחדו מטמפונים. שלא ממש ידעו מה קורה שם למטה. זו לא גישה בריאה.

כולנו נבראנו בצלם אלוקים, והגוף של כולנו מדהים, מיוחד ומושלם. והוא שלנו לכל החיים. אנחנו מבלות הכי הרבה זמן עם הגוף שלנו. בדוק. מן הראוי שנכיר אותו קצת, ונרגיש איתו בנוח. זה לוקח זמן, ויש דרכים שונות להכיר את הגוף שלך. אבל זה כל כך חשוב וכל כך בריא. אפילו בלי קשר למיניות.

אולי יש ערך בלהתלבש מתחת לשמיכה, לא יודעת. אבל אני יודעת בוודאות שיש ערך עצום בלהיות לבד בחדר, ערומה, ולהרגיש טוב עם עצמך. לנעול את הדלת ולדפוק פוזות מול המראה. לרקוד בתחתונים לצלילי מוזיקה טובה. לשבת מול המראה ולהגיד לעצמך – “שיואו, כמה שאת מהממת.”

הכותבת היא סטודנטית בת 20, בוגרת אולפנא.

:תגובות בפייסבוק

:תגובות באתר